ראש השנה שלי (תשפ"ה)

היום האחרון של השנה התחיל רגוע ונעים. כל המשימות שלי הושלמו, ואני בתחושה שהצלחתי לשחרר את כל הנוסעים שלי בלי דרמות מיותרות. בחרתי עבורם נתיבים בטוחים ומתקיימים, שזה כשלעצמו הישג גדול.

בשעות הצהרים אני מקבלת טלפון ממנהלת התחנה של אתיופיאן בנתב"ג ששואלת אותי אם המשפחה שאמורה להגיע לטיסה מגיעה, כי הטיסה מלאה ויש ממתינים. בקו השני אני משיגה אותם והם מאשרים שהם כבר בצ'ק אין. מיותר לציין שכל זה קורה שעה וחצי לפני מועד ההמראה. תוך כדי תנועה אני מבינה שיש בעיית סינכרון בכרטיס. הוא משולב עם חברות תעופה נוספות ולכן לא מצליחים לבצע להם בידוק. בלחץ היסטרי אני משיגה את אתיופיאן בקו נוסף והם מטפלים בתקלה, למרבה המזל ההזמנה כולה היתה בשליטתם, בגלל שינוי לו"ז שנעשה לפני חודש. הם מטפלים בהלוך ומציינים שאת החזור הם צריכים לטפל מול איר אינדיה אבל זה לא יפריע לבידוק. אני חוזרת אל המשפחה בשדה, אך עדיין צוות השדה טוען שלא ניתן לבצע להם צ'ק אין.

בשלב הזה אני כבר מאבדת קור רוח, מגייסת את התותחים הכבדים ומפעילה מי שרק אפשר. על אף שהכרטיס סודר סמוך מדי למועד ההמראה, הם לא מתקבלים לטיסה, להערכתי פשוט העלו נוסעים ממתינים במקומם..

היות והגיעו מהצפון אני שולחת אותם למלון בתל אביב ומבטיחה להעלות אותם לטיסה הבאה בשעה שמונה בבוקר למחרת.

הסאגה לא מסתימת כאן כי אני מתחילה לקבל מסרים שיש התרחשויות וטיסת הבוקר בסכנת ביטול. על אף שאתיופיאן הבטיחו לשלוח כרטיסים חדשים, אלו לא מתקבלים.

בשלב הזה ובתמיכת מנהל המשרד אני מוצאת אלטרנטיבה יקרה אך בטוחה עם טיסה חדשה של אל על לאתונה ומשם בקונקשן קצר מידי לדובאי וקוצ'ין בהודו.

כרטסתי את האלטרנטיבה בידיעה שעד הלילה אוכל לבטל אותם.

אני מתקשרת להרגיע את המשפחה ומציינת שאני עדיין מחכה לכרטיסים מאתיופיאן אך במקרה הגרוע יש לי אלטרנטיבה מכורטסת עבורם בארבע בבוקר.

חזרתי הביתה פקעת עצבים, מותשת ועצבנית. מנסה לסיים עוד כמה משימות של לפני החג בו התנדבתי לארח את משפחתי המפוזרת, כזו שהצלחתי לאחד לאחר הרבה שנים.

בשעות הערב אני נכנסת להתקלח כדי לשטוף מעצמי את היום ובתום המקלחת אני שומעת אזעקה, לא מתרגשת, אומרת לעצמי שבאמת היו חסרות היום עוד דרמות. כהרגלי אני מתיחסת לענין בקלילות ומכניסה את הבנות לחדר הכי בטוח בבית. שהוא לא ממש ממ"ד אבל הכי קרוב שיש.

הפעם המופע היה מושקע ומרעיד במיוחד. אנחנו מרגישות עד הדי הפיצוצים ברעידות של כל הבית. כמות גדולה, קצב מהיר וקולות חזקים וקרובים מתמיד.

לתוך האירוע אני ממשיכה לטפל באירוע שלי ומשחררת לנוסעים שלי כרטיסי אלעל ואמירייטס, כי ברור לי שאחרי כזה אירוע, החברה היחידה שתצא מהארץ זו אל על. אחרי שתי אזעקות החלטנו ללכת לשכן, שם יש חדר בטחון ראוי. מצאנו שם את כל השכנים מהבנין בו אני גרה. אני שתי בנות וכלב עטוף בזרועות הקטנה שלי, שהפעם ממש נלחצה ורעדה מחרדה. את החתולה שחררתי לחופשי, היא יודעת לדאוג לעצמה.

בתום חצי שעה-שעה, הכל נגמר, הכל שקט ורגוע.

לילה לא שקט, אני לא רגועה כי עד שהנוסעים שלי לא יצאו מהארץ ויצלחו את הקונקשן באתונה זה עדיין עלי.

קמה מוקדם בבוקר ורואה הודעה מהנוסעים שעברו בידוק וגם הצליחו לשלוח מזוודות ליעד הבא, שזו כבר הקלה, כי זה אומר שיספיקו לטיסה בוודאות.

זהו, אני מרגישה נחת, סוף סוף.

הצלחתי,

סגרתי את השנה תחת מטחים כבדים ודרמות. אבל סימבולית זה מרגיש לי שכל מה שהיה צריך להתנקות ולצאת, יצא ברעש גדול ופינה לי מקום לשנה חדשה ומופלאה.

הבוקר אני רגועה, מתפעלת משימות בבית לקראת החג אותו אני מארחת, הכל ברוח טובה ואנרגיה חיובית ושלווה. הכל מסונכרן ומדויק.

בערב מגיעים האורחים שלי, אלו שקיבצתי כי היה חשוב לי לחגוג אחדות ופתיחת שנה טובה; אבא ואמא שלי שלא ישבו יחד לשולחן חג כבר 30 שנה, הגרוש שלי, המשפחה שלו, המשפחה שלי ועוד..

לאחר סדר החג המסורתי שאבא שלי ניהל, הכנתי טקס סימבולי לקבלת השנה החדשה.

כל אורח קיבל בלון הליום עם פתק קשור בקצה, ומשימה פשוטה.

תאחלו לעצמכם את כל מה שתרצו לקבל השנה.

יצאנו החוצה להפריח את הבלונים יחד עם המשאלות והחלומות שלנו, היקום יטפל בכל השאר, בזה אני בטוחה.

חלק מהבלונים נעצרו בצמרות העצים, אבל בגדול זה היה מסמר הערב, והדבר שהצלחתי להביא מעולמי הרוחני אל שולחן החג.

היה מושלם, שמח, צבעוני ורגוע.

לא נרשמו דרמות.

בבוקר למחרת יצאתי לחצר ומצאתי בלון אחד בודד שנחת לי בגינה, עם פתק.

הבלון הזה, למרבה האירוניה, היה שלי.

מה המסר לעזאזל?

"את תלמידה שנה ג', קחי את החלומות שלך ותעבדי עליהם"

הולכת להיות לי שנה מדהימה, מלאה בהתפתחות והגשמת חלומות.

רעשי הרקע לא מפריעים לי, הם רק מדגישים לי כמה התקדמתי וכמה אני מצליחה להשקיט אותם ולהמשיך במסלול שלי, בדרך שלי, באהבה באחדות בהרמוניה ושמחה.

שנה טובה🌈

תמונה להשראה, גואה 2018